ביהמ”ש העליון פסק בפסק דין תקדימי כי על “הגביר המעגן” לשלם קנס בסכום של 5,000 שקלים על כל יום שבנו מסרב לתת גט לאשתו • עד כה הסכום הצטבר ועומד על קרוב למיליון שקלים .
בית המשפט העליון פסק באופן תקדימי בפסק דין מנומק בפרשה שמכונה “הגביר המעגן” כי על אב שמסייע לבנו לסרב למתן הגט לשלם 5,000 שקלים עבור כל יום עיגון אשתו , וחייבו בקנס מצטבר של 920 אלף שקל . מדובר בסיפור עגינות , שנידון בשנים האחרונות בבית הדין הרבני ובבית המשפט העליון בירושלים , וכשעד כה לא נמצא לו פתרון באופק על אף הסנקציות הקשות שהוטלו על האב עקב כך.
הפרשה החלה לפני כ-15 שנה . כאשר בני הזוג התגוררו בארצות הברית , כאשר במהלך ביקורם בישראל, לקתה האישה באירוע מוחי קשה ובכך נהפכה לנכה ומוגבלת . דווקא אז , בעודה מוטלת על מיטת חוליה, נטש אותה הבעל מסיבותיו , ושב לארצות הברית כאשר הוא מותיר אותה מאחוריו במצבה הקשה להמשיך וגדל לבדה את שני ילדיהם המשותפים , ואף מסרב מאז לשחררה בגט מנישואיהם.
במהלך שנת 2014 , לאחר שהאישה הגישה תביעת גירושין , פסק בית הדין הרבני בת”א כי הבעל חייב ליתן גט לאשתו, אך הבעל סירב לקיים את פסק הדין . לטענת האישה , באמצעות ב”כ טענה כי אבי הבעל שהינו ‘גביר’ ואיל הון הוא זה שעומד מאחורי עיגונה ונותן הוא גיבוי לבנו במעשי סרבנותו . טענה זו נבדקה והכן הוכחה בבית הדין כנכונה על ידי עדים שנחקרו בבית הדין , וראיות שהובאו והוצגו בפני כבוד בית הדין , בין השאר על ידי אגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים שטיפל במקרה זה מקרוב , ושפעלו בארץ ובארצות הברית כדי לטפל בתיק.
לפני כארבע שנים, כאשר הגיעו הורי הבעל המעגן וסרבן הגט לביקור בישראל , הם זומנו לתת עדות בפני בית הדין הרבני בתל אביב ובמסגרת עדותם זאת עוכבה יציאתם מהארץ . לאחר שבית הדין הרבני בתל אביב אכן שוכנע כי אביו של המעגן מסייע ותומך בבנו בעיגון האישה, החליט בית הדין לראשונה ובאופן תקדימי להטיל על האב סנקציות וקנסות בגין בזיון בית המשפט אף שהוא אינו בעל דין ישיר בהליך.
בתחילה מצא בית הדין כי הסנקציה המתאימה הינה מאסר בפועל של שלושים יום . אביו של המעגן ערער על כך באמצעות עורכי דינו לבית הדין הרבני הגדול שלבסוף דחה את ערעורו. האב עתר האב לבג”ץ – ועתירתו נדחתה על אף שפרקליטיו סיפקו ראיות נוספות , אולם טענותיהם אלו נדחו.
לאחר מכן בית הדין הרבני קבע כי הסנקציה ההולמת , המידתית והאפקטיבית על האב של בנו המעגן המעגן היא הטלת קנס יומי בסך 5,000 שקלים ליום במקום המאסר שהוטל עליו, כמו כן עיקול על נכס אשר בבעלותו של האב בירושלים . בתגובה ערער האב לבית הדין הרבני הגדול ולבית המשפט העליון.
סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הנועד לאכוף ציות לצווים.
סעיף 6 לפקודה קובע ומסמיך את מוסדות השיפוט “לכוף אדם בקנס או במאסר , ולציית לכל צו שניתן על ידם בין אם מדובר בצו המורה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.
מדובר בהליך המצוי בתווך בין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי, והוא נושא אופי מיוחד (רע”א 3888/04 שרבט נ’ שרבט, פ”ד נט(4) 49).
ככלל השימוש בכלי האכיפה לפי פקודת בזיון בית משפט הינו מוגבל רק למקרים המתאימים והקשים בלבד , כאשר מדובר בהליך שהינו שיורי אשר יש לנקוט בו רק אם כבר לא קיימת דרך אחרת לאכוף את ביצוע פסק הדין באמצעים פוגעניים פחות מכך (בש”פ 7491/18 פלוני נ’ פלונית).
במקרה דנן , עסקינן בסיטואציה ייחודית ומורכבת , שבה מוטלת סנקציה על אביו של סרבן גט , לאחר שבית דין רבני היה אמור להשתכנע בהשפעה המשמעותית והדרמטית והחד משמעית שיש לאב על הבן ועל מצב הדברים הקיים , ומשכך אין מדובר בהליך בזיון נגד סרבן הגט עצמו אלא נגד אביו.
אין מדובר במקרה שגרתי. אולם הלכה היא כי כאשר הנסיבות מחייבות זאת , ניתן להוציא צו לפי פקודת בזיון בית משפט כלפי כל אדם שסייע או הביא להפרתו של צו השיפוטי, אף אם הוא “גורם זר” או גורם שלישי להליך העיקרי ואף לא היה בעל דין באותו עניין (ע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ ביטון פ”ד לד(4) 232).
בית המשפט העליון פרסם את פסק הדין שבו דחו את טענות האב המעגן וקבעו כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו , וכי התגבשה באופן מובהק התשתית העובדתית המצדיקה הטלת סנקציה על המערער וכי סכום המצטבר של הקנס 920 אלף שקלים עת מועד הגשת הערעור.
מטרתו של ההליך הינה לגרום למילוי אחר הצו והיא אינה עונשית וכל יעודה הינה להביא לציות להחלטה שיפוטית שלא קוימה, ולא להעניש את המפר (ע”פ 6/50 לויט נ’ אנגל, פ”ד ד 459; ע”א 24/78 ויטקו כימיקלים בע”מ נ’ סלמאן, פ”ד לג(3) 101, ע”פ 2595/13 סופר נ’ ארז איתן עו”ד, בש”פ 4072/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול, בש”פ 701/18 פלוני נ’ פלונית.)
תופעת סרבנות הגט אינה חדשה , נדמה שפרשה זו מגלה שיאים חדשים של פגיעה כואבת בחייהם של מי מהצדדים (ולעיתים גם קיים מצב בו האישה היא שמעגנת את בעלה ) . בית המשפט העליון בפסק דינו קבע כי בידי המבקש נתון המפתח – ואם לא המפתח אזי לפחות הפתח להביא לסיומה של הפרשה.
הטלת האחריות על גורם זר וצד שלישי
האפשרות להטיל אחריות גם על גורם “זר” או גורם שלישי שאינו צד ישיר לגוף התיק ושהתנהגותו מביאה להפרת הוראה שיפוטית, הינה אף רצויה ונכונה לעתים מבחינת משפטית , ובה יש כדי לשרת את התכלית שכל עניינה היא כיבוד פסקי דין והגשמת שלטון החוק , ובכך לקדם הן את אינטרס הפרט והן את אינטרס הכלל .
